כשהפריפריה החברתית מנסה לחקות את המרכז
מאת: מרסלו וקסלר
רוח ההפרטה והאידיאולוגיה הניאו ליבראלית של אינדיבידואליזם דרוויניסטי, בו החזק מוחץ את החלש (או המוחלש), היא הרוח המתעמרת באופן מכוון באוכלוסיות המדוכאות, בפרט בילדים. זו הרוח הלוחשת באוזניה של ה"אליטה" המקומית בעיירות ובכפרים, בשכונות העוני ובמושבים הרעבים; "גם אתם יכולים להיות כמו סילבן ושיטרית". הרוח, הכאילו אמריקאית דרגה ז`, מבטיחה את גן העדן עלי אדמות לכולם - כי כל אחד יכול להצליח בתנאי שהוא משקיע ומתאמץ. זו הרוח הנושבת בחלק גדול מאזורי הפריפריה.
מערכת החינוך בפריפריה החברתית הפנימה את תפיסת העולם הזאת, עוד לפני שפורסם דו"ח דברת. לא מתוך ראיית הנולד, אלא מתוך סתגלנות פסיבית ל"רוח התקופה".
הבא ננסה לנתח את הסיבה להפנמת תפיסת עולם, שסופה למשכן את עתידם של הרוב המכריע של ילדי הפריפריה.
כידוע, תהליך ההפרטה התחיל במרכז החברתי, עם כניסתו לתפקיד של ד"ר שמשון שושני כמנהל מינהל החינוך בת"א, ובהמשך כמנכ"ל משרד החינוך, כמינוי של שרת החינוך, שולמית אלוני (היום הוא אחד מחברי וועדת דברת ואחראי לרפורמה בתיקצוב בתי-הספר היסודיים).
האליטות החברתיות דרשו להפריד בין ילדיהם לילדי הפריפריה, קרי התלמידים המזרחים. שושני ועמיתתו, פרופ` רינה שפירא, ניגשו למלאכה. בתחילת שנות התשעים הוקמו בתי-ספר ייחודיים, נפתחו אזורי הרישום והוכרז על אוטונומיה בית-ספרית. בתי-ספר ייחודיים נתנו גושפנקה למיון תלמידים. המיון נעשה על בסיס של מבחנים אובייקטיבים לכאורה, אך למעשה הם מבטאים את התפיסות הגזעניות והשרלטניות של האליטות החברתיות שלנו. פתיחת אזורי הרישום אפשרה רק לאליטה הצרה מהשכונות הדרומיות להגיע לבתי-הספר (לא רק תיכוניים, גם יסודיים וחטיבות-ביניים) היוקרתיים יותר בצפון העיר, ובכך לגרום לחניקה וייבוש בתי-הספר בדרום. האוטונומיה הבית-ספרית, הקדקד האחרון במשולש ברמודה הזה, הכשיר את תשלומי ההורים והשכרת רכוש בית-ספרי. כך בתי-הספר בצפון, אשר גבו תשלומים גבוהים מהורים וגם השכירו את מתקניהם לכל מיני חברות פרטיות, הרוויחו מהיכולת שלהם לגייס הון עצמי. לעומת זאת, בתי-הספר בדרום סבלו וסובלים שבעתיים; מצד אחד ישנה מדיניות מכוונת של ייבוש על ידי העתקת אוכלוסיית תלמידים לצפון וכתוצאה מכך יוקרת בית-הספר יורדת (המשפחות אומרות לעצמן:"אם כולם בורחים מפה, כנראה שבית-הספר לא טוב"). מצד שני, התקציבים הגדולים הולכים לצפון, במיוחד עם הרפורמה האחרונה של שושני, כיוון שילדי הדרום, בעלי מדד טיפוח גבוה, גוררים אתם מהדרום את התקנים הגבוהים לטובת הצפון.
התפיסה המונחת בבסיס הפרטת מערכת החינוך (כולל וועדת דברת), הרואה את התייעלות מערכת החינוך במובנים של תקציבים והון, יכולה רק לפגוע בילדי הפריפריה החברתית. הפגיעה נעשית על-ידי פגיעה אנושה בדימוי העצמי של בית-הספר, בזריעת פנטזיה שילדי הדרום יוכלו להצליח בצפון ובהגדלת הפערים באופן אסטרונומי.
מה שמצער לראות הוא התהליך, בו האליטה החברתית הצרה בפריפריה החברתית הרחבה ברחבי הארץ, מנסה לחקות את אותה "שיטה" המוצלחת לכאורה.
נקודת המוצא שלנו בהבנת התהליך חייבת להיות הידיעה שבכל הפריפריה החברתית קיימים אך ורק בתי-ספר תיכוניים מקיפים. כלומר בתי-ספר, שמלכתחילה מייעדים רק חלק מבוגריהם לתעודת בגרות קבילה באוניברסיטאות. יתר התלמידים יקבלו תעודת זכאות לבגרות ברמה נמוכה יותר והאחרים לא יסיימו עם תעודת בגרות.
למרות השינויים לטובה שהיו בבתי-הספר התיכוניים המקיפים בשנים האחרונות, והעלאת המודעות ליכולת להגיע לאחוזי בגרות הרבה יותר גדולים ללא הנשרה של תלמידים למסגרות של חניכות, נראה שהשינוי הזה הגיע במקביל ללחץ מצד האליטה המקומית להישגים גבוהים יותר לילדיהם. כלומר, מצד אחד, היתה עלייה במודעות לצורך לתת מענה אמיתי להישגי כלל הילדים ולהיאבק נגד הנשירה, ומצד שני, ככל שההתיישרות לכיוון זה גדלה, גדל גם הרצון מצד האליטה המקומית למצוא פתרונות "אטרקטיביים" יותר לילדיהם.
בפני מערכת החינוך עמדו שתי אפשרויות; לאשר רישום ילדי עיירות-הפיתוח בבתי-הספר האזוריים והיוקרתיים של הקיבוצים או לבנות מסלולים ייחודיים בבתי-הספר המקיפים עצמם. האפשרות הראשונה נידונה רבות ברמת אגפי החינוך היישוביים. הלכה למעשה, טענו ההורים באליטה החברתית המקומית, סידור כזה קיים ומוכשר לצרכי האוכלוסייה הדתית. עובדה היא שאין כל מניעה להעביר ילדים לאולפנות וישיבות תיכוניות מחוץ ליישוב ולייבש את התיכון המקיף הדתי המקומי. כידוע, עם "ערכים דתיים" במדינה אין בכלל וויכוח. למרות שקשה היה לפרנסי העיר לענות על טיעון הגיוני זה, המדיניות היתה להתנגד, ככל שהדבר אפשרי, להעברת ילדים לבתי ספר אזוריים. האפשרות השנייה הרבה יותר קורנת. היא נתנה פתרון אלגנטי ומקומי. אין צורך בהסעות, תקציבי ההורים יישארו ביישוב ומה שיותר חשוב, קרנו של בית-הספר המקומי תעלה בעיניהם של אותם הורים.
במהרה התחילו לצוץ כיתות ז` בבתי-הספר המקיפים שנקראו; "כיתות הצטיינות", "כיתות הישגיות", "כיתות מדעים", "כיתות מוגברות" ועוד מני כינויים לאותה גברת. כיתות מופרדות, בהן לומדים בנחת ילדי האליטה המקומית, תמורת תשלום הולם. לכאורה, משרד החינוך היה אמור להתנגד בתוקף לפגיעה גסה ושקופה כל כך בעיקרון האינטגרציה בחטיבות-הביניים (אינטגרציה לא רק במובן העדתי , אלא גם המעמדי). אולם, עובדה היא שהמשרד הינו דינוזאור אימפוטנט שכבר אינו מאמין במה שהוא עצמו אומר או אמור לשמר.
כיום הכיתות הללו לילדי האליטות קיימות בכל הארץ. אין כבר מסתירים דבר, גם לא את התשלומים הדיפרנציאליים של ההורים. לצורך "מיון" של התלמידים, משתמשים באותן השיטות ה"טובות" והישנות מן העבר: ציונים קודמים ו/או מבחנים פסיכומטריים; כלומר, מבחנים אשר בודקים את מה שכבר ידוע: רמת הידע הדיפרנציאלי בין הילדים ברגע המעבר בין ו` ל- ז`. היתר הוא עניין של השקעות. ככל שמשקיעים יותר בדימוי העצמי של אותם הילדים, מדגישים את היותם אליטה ומלמדים אותם ברמות גבוהות ואתגריות, הרי שהנבואה מגשימה את עצמה. אכן הם מצדיקים את ההשקעה בהם.
הפתטיות של כל הסיפור נמצאת בחוסר יכולתם של אותם הורים להסתכל על עצמם בראי ולהבין שאותה "שיטה" הינה ייבוא עלוב של שיטות ההפרדה והדרה של אוכלוסיית הילדים המוחלשת; מזרחים, ערבים, עולים. ככל שבמרכז החברתי חומות ההפרדה יותר גבוהות, כך האליטה החברתית בפריפריה עוברת את אותם התהליכים, אמנם בקטן, כיוון שהם עדיין יצטרכו לחיות עם שכניהם העניים ביישוב ובבית-הספר. אולם תפיסת העולם והאידיאולוגיה, הטוענת שכל אחד יכול להיות סילבן, רק מתחזקת.
אנו עדים לתהליך של בניית מנגנוני קואופטציה לחלק מילדי האליטה המקומית. אם פעם האפשרויות הללו היו מזעריות (למזרחים - העברה לפנימייה או לקיבוץ; לערבים – בית-ספר נוצרי פרטי), הרי שהיום האפשרות קיימת והיא קרובה לבית. האשליה רק מחזקת את הפירוד בתוך האוכלוסייה הפריפריאלית והקונפליקט רק ילך ויגבר. הילדים האחרים, הרוב, ינקום ביחס זה כלפיו על ידי וונדליזם, אי ציות ובסופו של דבר נשירה. ילדי האליטה, יחזקו את תדמיתם בהשוואה להתנהגות האחרים. הניכור יתפשט בכל פינה בבית הספר. הקיצוצים הדראסטיים בתקציבי החינוך רק יגבירו את הפערים.
כמה זמן ייקח הפעם כדי שהחברה שלנו תבין את גודל האסון. שוב יעברו שלושה עשורים, כמו בדוגמת חטיבות-הביניים?
נקווה שלא יהיה כך. אנו מדברים על ילדינו שהם הם רוב ילדי המדינה.
* מרסלו וקסלר פעיל חברתי ומנהל פדגוגי של תכנית ארצית למניעת נשירת תלמידים מבית- הספר
* פורסם לראשונה ב"המאבק המזרחי – ואף על פי כן נוע ינוע", גליון מס` 8 של "מצד שני" בהוצאת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית