הורים וילדים - מחוץ לבית-הספר
מאת: שלמה סבירסקי ונורית פרסמן עמור
מתוך: "מדריך להורים בענייני חינוך", הוצאת ארגון הלה, 1991, (עמ' 9 – 15)
המדריך לענייני חינוך עוסק במה שמתרחש בתוך בית-הספר, מרגע שהילד או הילדה נכנסו בשעריו, ואולם היחסים בין הורים לילדים מחוץ לבית-הספר, בתקופת הילדות ולאחר מכן, בשעות שהילדים בבית, אחרי הלימודים, משפיעים על מה שקורה לילדים בבית-הספר. לכן אנו מקדישים לנושא זה את הפרק הראשון.
בניגוד לשאר פרקי המדריך, בהם אנו ממליצים על פעולה מאורגנת, קבוצתית, של הורים - כאן מדובר יחס האישי של כל הורה או זוג הורים אל בניהם ובנותיהם. אין בכך שום סתירה; נהפוך הוא - הורים המקיימים מערכת יחסים טובה בינם לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם - יכלו לקיים שיתוף-פעולה מוצלח עם הורים אחרים, לשיפור בית-הספר בכללותו.
ההורים נותנים לילדים חוזק נפשי
יכולתם של ילדים וילדות להתמודד עם חיי בית-הספר קבעת במידה רבה בבית, עוד לפני בית-הספר.
הדברים החשובים ביותר, מבחינה זאת, אינם ידיעות - קרוא וכתוב, או פעולות חשבון - אלא החוזק הנפשי האישי: תחושת בטחון, הערכה עצמית, אמון עצמי והידיעה שתמיד, יהיה מה שיהיה, הבית הוא מקום חם, אוהב ותומך.
הורים - כל ההורים - יכולים להעניק את זה לילדיהם וזה הדבר החשוב ביותר והטוב ביותר שיש ביכולתם לעשות כדי להבטיח את דרכם של ילדיהם בבית הספר.
עולם בית-הספר שם את הדגש על ידע, על הישגים. זהו עולם קר מאוד, המטפח תחרות - יום-ים, שנה-שנה. זהו עולם המתייחס אל הציון בבוחן בחשבון בשליש השני בכיתה ב' כאילו הוא אירוע גורלי הקובע את כל עתידם של הילד או הילדה.
הבית צריך להיות עולם חם, של אהבה והערכה הדדית, עולם המדגיש את ערכו האישי של כל אחד ואחת מן הילדים והילדות; בלי כל קשר להישגיהם במבחנים שמחוץ לבית.
ההורים צריכים להיזהר שלא ליפול למלכודת הבחינות וההישגים של בית-הספר. עבורם, הילד או הילדה צריכים להיות - תמיד - בעלי הערך הגבוה ביותר, גם אם קיבלו ביום מסוים ציון נמוך, גם אם קיבלו במשך שנה שלמה ציונים נמוכים.
כיצד עושים זאת
מטרתם של ההורים צריכה להיות לשלוח את הילד או הילדה לבית-הספר כשהם מצוידים בחוזק הנפשי הדרוש.
אנו נתמקד כאן ביחסים בין ההורים והילדים - אולם לפני כן יש לומר כי הבסיס החשוב ביותר לחוזקם הנפשי של הילדים הוא ביחסים שבין ההורים לבין עצמם. יחס של כבוד, הערכה הדדית ואהבה בין ההורים לבין עצמם מעניקים לילדים תחושה של עולם בטוח, יציב וחם. זהו בסיס איתן ממנו הם יכולים לצאת אל העולם שבחוץ מלאי בטחון.
ועתה נעבור ליחסים שבין ההורים לילדים, וניגע בקצרה באותם דברים המשפיעים באופן ישיר על ההצלחה בבית-הספר.
לדבר אל הילד/ה
הדבר החשוב ביותר הוא לדבר אל הילד או הילדה - מרגע לידתם!
מבוגרים רבים חושבים שילדים קטנים הם רק "בני-אדם בדרך" - יצורים שצריכים עוד לגדול, ללמוד ולהתנסות "לפני שאפשר יהיה לדבר איתם". על כן מדברים איתם רק "כמו שמדברים אל ילדים", משוחחים בנוכחותם עם מבוגרים אחרים כאילו הילדים לא קיימים, משלחים את הילדים לחדרם או לחצר "כדי שאפשר יהיה לדבר", לא עונים לשאלותיהם "כי הם לא מבינים".
זוהי טעות. ילדים, בתחושות שלהם, הם בני-אדם שלמים, גם בגיל הרך. צריך לדבר אליהם. צריך לדבר איתם. ולא חשוב באיזו שפה, כשם שלא חשוב באיזו "רמה". גם לא חשוב אם הילדים מבינים כל מילה ומילה. העיקר הוא לדבר אליהם.
מדוע? ראשית, כי יש בכך גילוי של תשומת-לב, ותשומת-לב היא הבסיס ליצירת תחושה של ערך עצמי, של בטחון עצמי.
דבר שני - באמצעות דיבורים אלה רוכשים הילדים את היסוד החשוב ביותר לכל תהליך של למידה: ההקשבה, היכולת להבחין בין עיקר לטפל, הפתיחות לקבלת מידע חדש.
דבר שלישי - בדרך זו רוכשים הילדים עולם של מושגים ואוצר מילים.
להקשיב לילד/ה
ההקשבה לילד/ה אינה פחותה בחשיבותה מן הפנייה אליהם. ההורים הם האמצעי הראשון, והחשוב ביותר, דרכו לומדים הילדים להתבטא.
מבוגרים רבים חושבים שילדים הם "ילדים" שאינם מסוגלים להגיד משהו בעל משמעות, ועל כן לא כל-כך חשוב להקשיב להם, מעבר לצרכים הבסיסיים ביותר, כגון בקשותיהם לאוכל, הליכה לשרותים או צעצועים.
זוהי טעות. ילדים מתבטאים כל הזמן, מפטפטים, שואלים ומגיבים על כל דבר. אם מקשיבים להם, הם רוכשים את יכולת הביטוי, את היכולת המילולית - וזוהי היכולת החשובה ביותר בכל מהלך הלימודים, החל מן הן ועד לאוניברסיטה.
על כן חשוב להקשיב לילדים. לא לסתום להם את הפה במוצץ עשרים-וארבע שעות ביממה. לא להשתיק אותם ליד השולחן. לא לומר להם "אחר כך, עכשיו אין לי זמן", או "את לא רואה שאני עסוק?" להקשיב כמו שאנו מקשיבים למבוגר הפונה אלינו.
ודבר אחרון - ילד או ילדה שהוריהם מקשיבים להם לומדים להכיר בערך עצמם, רוכשים בטחון עצמי ואמון עצמי. ילד או ילדה שהוריהם משתיקים אותם ולא מקשיבים להם לומדים שעליהם לשתוק - גם בכיתה; ושלדבריהם אין ערך - גם בעיני המורה.
לכבד את הילד/ה
כיוון שאנו שוכחים לעתים שהילדים הם בני-אדם, אנו נוטים לנהוג בהם בצורה בה לא היינו מעלים על דעתנו להתייחס אל מבוגרים. כשאנו עסוקים, או עצבניים, או עייפים, אנחנו דוחים אותם, משתיקים אותם, צועקים עליהם, ולעתים אף גרוע מכך - וכל זאת בהרגשה שזה לא כל כך משפיע עליהם ושזה יעבור להם, שהרי "הם רק ילדים".
זוהי טעות. הילדים רגישים, ממש כמבוגרים, והם לא שוכחים דבר. כיוון שהם קטנים וחלשים הם לא תמיד מגיבים - דבר הגורם לנו לחשוב שהם לא נפגעו או נעלבו. אלא שכל מה שאנו עושים מותיר את רישומו עליהם, והדבר ניכר לטווח ארוך. ילד או ילדה שלא זוכים ליחס של כבוד מתרגלים לחשוב שהם אינם ראויים לכבוד. ילד או ילדה שאינם מקבלים יחס של כבוד לא ידעו לכבד אחרים. וכך יהיו חסרים את הכלים הבסיסיים להתמודד במסגרת של כיתת בית-ספר עם המורה ועם חבריהם וחברותיהם לספסל הלימודים.
לשתף
המשפחה היא המסגרת החברתית העיקרית של הילדים. זוהי המסגרת שבה הם יכולים להביא לידי ביטוי את כל הצדדים של אישיותם. על כן חשוב לתת להם אפשרות והזדמנות להתבטא, הן כדי שילמדו לעשות זאת והן כדי שילמדו שהם יכולים ורשאים לעשות זאת. חשוב במיוחד לשתף אותם בכל הנעשה בבית - לשתף אותם בעבודות הבית, ולשתף אותם בהחלטות המתקבלות בבית.
העזרה בעבודות הבית היא לא רק ערך חשוב בפני עצמו, אלא גם דרך ללמוד אחריות ולרכוש תחושה של ערך עצמי ובטחון עצמי. ילד או ילדה שהוריהם סומכים עליהם בביצוע עבודות הבית, ילמדו לסמוך על עצמם גם בבואם לבצע מטלות שקיבלו בבית-הספר.
ודבר שני - שיתוף בהחלטות המתקבלות בבית. ילדים קטנים לא יכולים לנהל משא ומתן עם מתווך דירות, או לייעץ לאב או לאם האם לעבוד במפעל זה או באחר - אבל חשוב לשתף אותם, להסביר להם, להתייחס בכובד ראש לשיקולים שהם מעלים - כיוון שכל זה מגביר את הביטחון שלהם בשיקול-הדעת שלהם, ביכולת שלהם להתמודד עם בעיות, ביכולת שלהם ללמוד דברים חדשים.
לטפח גאווה במשפחה, בשכונה, במסורת הקהילתית
לצערנו, ילדים משכונות ומעיירות-הפיתוח הבאים בשערי בית-הספר עשויים להיתקל בו באווירה המדגישה, במישרין או בעקיפין, את הערכים והמסורת של יהדות אירופה, בה בשעה שהיא מדגישה פחות את הערכים והמסורת התרבותית של יהדות המזרח. גרוע מכך, רבים במערכת החינוך מצפים מילדי השכונות ועיירות-הפיתוח להישגים נמוכים מאלה של ילדי השכונות המבוססות.
ציפיות אלה משפיעות, כמובן, על הישגיהם של התלמידים. מי שמצפים ממנו לפחות, קולט את המסר ובסופו של דבר אכן משיג פחות.
לאור מצב זה חשוב שההורים יטעו בילדיהם תחושה של גאווה בעצמם, במשפחה, בשכונה, במסורת של קהילת המוצא. גאווה זו דרושה כדי שבהיתקלם במסרים הנפוצים בחלק מבתי-הספר, לא יקבלו הילדים תחושה של ערך פחות - דבר המתבטא, בסופו של דבר, גם בהישגים לימודיים פחותים.
לסיכום
ילד וילדה הנכנסים בשערי הגן, ומאוחר יותר בשערי בית-הספר, נכנסים לעולם בו עליהם להתמודד על תשומת-לבה של מורה, החייבת, מצידה היא, לשים לב לשלושים או ארבעים תלמיד ותלמידה. עליהם ללמוד גם להסתדר עם ילדים רבים במסגרת חדשה וזרה. עם הזמן יהיה עליהם לקלוט מדי שעה בשעה מידע חדש, ולעמוד לעתים מזומנות במבחנים.
ילדים וילדות שקיבלו בבית חום, הערכה ואהבה, יוכלו להתמודד בהצלחה עם העולם החדש. כמו כל אחד אחר הם עשויים למעוד, להסס, להירתע - אבל בסופו של דבר יסתדרו.
ילדים שהוריהם לא העניקו להם תחושה של בטחון והערכה עצמית, נכנסים לעולם החדש במצב של נחיתות. וכיוון שבית-הספר אינו ערוך להעניק את התחושות הללו באופן שווה לכל הבאים בשעריו, ימצאו עצמם ילדים אלה במחסור כפול, וסיכוייהם להצליח יהיו פחותים.
כל ילד וילדה עלולים להיתקל בבית-הספר במורה לא טובה, לא חמה, לא מתחשבת. ואולם - מי שמביא איתו מן הבית מטען נפשי חזק, על אף שהוא יכול להיפגע ממורה שכזאת - לאורך זמן ידע להתגבר. לעומת זאת, מי שבא עם מטען נפשי חלש, יכול להיפגע ממורה שכזאת עד מאוד, ולהתדרדר למסלול של אי-אכפתיות, בריחה וכשלון.
בבית-הספר
מערכת-היחסים עליה דיברנו עד עכשיו צריכה להימשך גם לאחר שהילדים נכנסו לבית-הספר.
במהלך הלימודים, הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא זה: יהיו הישגיהם של הילד או הילדה בבית-הספר אשר יהיו, על ההורים לשמש להם משענת איתנה ומקור של תחושת בטחון והערכה עצמית כל הזמן.
הכלל צריך להיות - ההישגים או הכישלונות בבית-הספר הם עניינים הנוגעים לעולמו של בית הספר; ואילו בבית, הילדים בבית-העין של ההורים - כל הזמן, ללא קשר למתרחש בבית-הספר.
יחד עם זאת, חשוב להתעניין במה שקורה לילד או לילדה בבית-הספר. לשאול, להקשיב לחוויותיהם, בין אם הם מספרים על משחק בהפסקה, ובין אם על מבחן בחשבון או על חומר חדש שלמדו בגיאוגרפיה. צריך גם להקשיב בכובד ראש להערכות של הילדים על הקורה בבית-הספר. אם הילד או הילדה אומרים: "המורה לא צודקת", לא צריך לדחות את זה ב"שתקי, את ילדה, את לא יודעת, היא יודעת יותר טוב ממך". אם לא נדע לקבל את הערכותיהם של הילדים, נלמד אותם שאנחנו לא מאמינים להם, והם יפסיקו לספר לנו את חוויותיהם, או שיספרו רק את מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע.
חשוב שנהיה פתוחים לשמוע על מכלול החוויות של הילדים, ולא רק את מה שנוגע לציונים בבחינות ובעבודות.
ובאשר לציונים ולהישגים - צריך לזכור שזוהי תופעה שתלווה את הילדים במשך כל לימודיהם, ולכן יש להתייחס אליה בחוש מידה ולא להגיב בצורה מוגזמת - לא על ציון טוב ולא על ציון רע. לא לקנות אופניים על ציון טוב, ולא להרביץ על ציון רע. צריך להביע השתתפות בשמחה על ציון טוב, והשתתפות בצער על ציון רע - ותו לא. אם רוצים לקנות מתנה לילד או לילדה, אפשר לעשות זאת לרגל מועד מיוחד, או בעקבות מעשה טוב בית או בשכונה, ולאו דווקא על הישגים בלימודים. בית-הספר ממילא מכניס את הילדים למתח רב; אנחנו לא צריכים להוסיף על זה. מתנה על הישג טוב מלמדת את הילדים שאנחנו מצפים מהם כל הזמן להישגים טובים.
ומצד שני, תופעה נפוצה היא שילדים חוזרים הביתה עם ציון נמוך וההורים, במקרה הטוב, גוערים בהם, ובמקרה הרע, כועסים עליהם ואף מכים אותם. הורים שכאלה, במקום לעזור, מכפילים את הפגיעה, מרחיקים את הילדים מעליהם, מצטרפים אל עולמה הרחוק והמנוכר של המורה.
תגובה הולמת יותר היא לשאול מה קרה, לנסות להבין מדוע, ולהביע בטחון ביכולת של הילד או הילדה לטווח ארוך. ממש כאילו באו האב או האם מן העבודה וסיפרו על דבר רע שאירע להם שם.
הורים צריכים להשתדל שלא להכנס ללחץ עקב הישגים נמוכים של הילדים, גם אם זה מתמשך על פני תקופה ארוכה. הישגי הילד או הילדה יכולים לרדת בגלל סיבות שונות - מורה לא טובה, יחסים לא טובים עם חברים בכיתה, חוסר עניין במקצוע, וכו'. ילדים אינם מכונות, ואינם יכולים או חייבים להיות כל יום, כל שנה, מצטיינים בלימודיהם - כשם שאנחנו, המבוגרים, לא שומרים כל הזמן על רמת ביצוע אחידה בעבודה או בבית. אם אנחנו נלחצים בגלל הישגים נמוכים של הילד או הילדה, אנחנו רק מגבירים בכך את הלחץ הנפשי עליהם. מוטב, על כן, לנהוג בחוש מידה ובסבלנות, כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו.