יולי 1999

אלימות בבתי ספר

האלימות הגואה בבתי הספר בארץ והמקום הגבוה בו ניצבת ישראל במפלס האלימות בעולם, הם לא מקרה. לצערנו, האלימות במערכת החינוך, כמו גם בחברה כולה, הפכה למעין נורמה ש'חיים איתה'. מערכת החינוך, שהיא אחת המערכות החשובות והאחראיות לפני החברה, בהווה ובעתיד, חייבת לשאול את עצמה: "איך קורה ש – 80% מהילדים האלימים בבתי הספר באים מבתים לא אלימים?"

כארגון, שעובד אינטנסיבית עם הורים מרחבי הארץ, אנו מוצאים לנכון להעלות מספר נקודות לדיון:

• איך קורה שבשנות החמישים שלה, עדין לא הציגה מערכת החינוך תכנית כוללת, מפורטת ומעמיקה בנושא מניעת אלימות בבתי ספר, ומגלה אוזלת יד מול האלימות. פרט לתכניות מעטות כגון 'כישורי חיים', המופעלות בחלק מבתי הספר היסודיים, אין תכניות מקדימות למניעת אלימות, כחלק מתוכנית הלימודים וממערכת השעות. כיום, תכניות למניעת האלימות תלויות במנהלי בתי הספר ולמשרד החינוך אין אפשרות אכיפה.
• מנהלים ומורים אלימים ממשיכים ללמד בתוך המערכת, גם לאחר שהוכחה התנהגותם האלימה כלפי תלמידים.
• מנהלים רבים אינם מדווחים על מקרי אלימות בבית ספרם, מחשש לפגיעה בשמם וביוקרת בית הספר.
• 79% מתלמידי כיתות ט' בשנה שעברה דיווחו כי מוריהם העליבו והשפילו אותם.
• בחלק מבתי הספר של החינוך המיוחד, מופעלות שיטות טיפול אלימות לטיפול בילדים אלימים (כמו למשל, שיטת ההולדינג בבי"ס 'נוה שאנן' בת"א).
• לארגון הל"ה מגיעות תלונות רבות מהורים, הטוענים שפניותיהם לצוות המורים ולהנהלת בית הספר על אלימות כלפי ילדיהם, אינן זוכות להתייחסות.
• תנאים פיסיים קשים בבתי ספר רבים מונעים מתלמידים את זכותם לסביבה לימודית מטופחת: כיתות לא מסוידות, אין מזגנים, אין וילונות. המצב קשה יותר בבתי ספר במגזר הערבי, בחלקן אין אפילו מים ושירותים. מבנה בתי הספר בארץ, מזכירים לרוב, בתי סהר עם מסדרונות ארוכים, צפופים, חצרות לא מטופחות מוקפות סורגים.
• כיתות צפופות הפוגעות בתשומת הלב לה ראוי כל תלמיד ומטילות אחריות כבדה מאוד על המורים והמחנכים.
• מעמדם של ההורים בתוך המערכת אינו מוסדר ותחום שיתופם ומעורבותם אינו ברור תמיד.

הצעות:

  על משרד החינוך להוציא תוכניות ופעולות למניעת אלימות, המחייבות את בתי הספר וכוללות סדנאות וימי עיון לתלמידים בנושאי אלימות כמו: צפייה וניתוח סרטים, דיונים, משחקי תפקידים ועוד. התכניות צריכות לכלול הכשרה והשתלמויות גם לסגל ההוראה בבתי הספר ולהורים.

  קיום 'סדנאות תמיכה' לילדים אלימים, בהנחיית אנשי מקצוע.

  הרחקה לצמיתות של מורים ומנהלים אלימים ממערכת החינוך.

  שיתוף תלמידים והורים בניסוח התקנון הבית ספרי, כולל הצעות שלהם לסנקציות במקרים של אלימות. פעילות זו מקנה הרגשה של שותפות.

   שינוי החוק המגביל את מספר הילדים בכיתה לארבעים, וצמצום מספר התלמידים בכיתה למקסימום 25.

  הקפדה על סביבה לימודית נעימה – טיפוח הכיתות וחצר בית הספר ודאגה לתשתית נוחה.

  הטלת עונשים חינוכיים לתלמידים. לימוד עצמי, בהשגחה, במקום להסתובב בחצר ולהרחיק מהשיעור.

  חיוב מעקב ודיווח שוטף של מנהלי בתי ספר למשרד החינוך: ציון הצעדים הננקטים למניעת אלימות, או דיווח שוטף על מקרי אלימות.

  הסדרת אמנה המגדירה את מעמדם של ההורים במערכת החינוך והפיכתם לשותפים.